Original subtitles

‏ליבי החליטה שהיא רוצה להתארס איתך. ‏-באמת?

‏יש לנו כמה תנאים ברורים.

‏אתה עוזב את כל העניינים של הציור ‏ולא מתעסק בזה יותר לעולם.

‏שלום, קאופמן. אני החלטתי ‏שאני לא רוצה להציג את הציורים.

‏שיהיה לזוג הצעיר מזל טוב.

‏מזל טוב. ‏-מזל טוב.

‏אבל גיטי, היא אוהבת אותו ‏וגם הוא אוהב אותה.

‏זה דמיונות, ליפא.

‏בן אדם שאוהב מישהי, לא עוזב אותה פתאום.

‏אתה תיתן לרוחמי גט ונגמר הסיפור.

‏מתי קבעתם את הדיון? ‏-זה בית הדין קבע, לא אנחנו.

‏אני פוחדת מלפגוש אותו. ‏-את פוחדת שהוא ישתולל?

‏רואים שאף פעם לא פגשת אותו, אמא.

‏שלום.

‏[ביידיש] היית מאמין שצייר הפרא שלך

‏יהפוך להיות בן אדם? ‏-[ביידיש] מה הפשט?

‏הוא לא סיפר לך על התנאי שעשיתי לו?

‏תסיים מה שהתחלת.

‏אני הבטחתי לליבי שאני לא מתעסק בזה יותר.

‏בסדר, אז הבטחת.

‏אפשר לפרסם את התערוכה. ‏-זה אומר שאתה צריך לצייר עוד ציור אחד.

‏ממתי זה? ‏-מהיום.

‏אני לא רוצה לוותר על התערוכה הזאת.

‏אבל עליי כן?

‏[שיר פתיחה מתנגן]

‏♪ לאן הולכים פתאום כולם? ♪

‏♪ הכול נסוג ונעלם ♪

‏♪ רק המילים צפות, כולן ♪

‏♪ כולן ♪

‏♪ לאן אמשיך מכאן? ♪

‏♪ לאן? ♪

‏[רוחמי] אתמול פתאום לא הצלחתי ‏להיזכר בתווי הפנים שלך.

‏נבהלתי, אבל אז פתאום עלית לי בראש,

‏ממש מוחשי כל כך...

‏כאילו אתה לידי קרוב.

‏התעורר בי געגוע נורא. נורא ובכל זאת טוב.

‏מי קבע את המנהג הזה?

‏דווקא בשבוע הזה ‏שלפני החתונה עם כל ההתרגשות,

‏דווקא אז אסור לנו להיפגש?

‏לפחות אם היה מותר לי ‏לשמוע את הקול שלך בטלפון.

‏טוב, די, אני אפסיק לקטר לך.

‏מה שלומך אתה שם?

‏אצל דודה אסתר?

‏אתה מצליח גם ללמוד בתוך כל ההכנות?

‏חנינא שלי, אני לא רוצה לבקש

‏ואני מתלבטת,

‏כי אני יודעת שזה כואב לך...

‏אבל אם תרצה לכתוב לי למה אתם לא בקשר,

‏אתה ואבא שלך, אני אשמח.

‏[רוחמי] לפעמים אני שואלת את עצמי...

‏למה דווקא האנשים שאנחנו הכי אוהבים

‏הם אלה שהכאיבו לנו הכי הרבה.

‏אבל אולי אני לא יודעת, אולי צריך לסלוח.

‏יש הרבה כוח ביכולת הזו, לסלוח, ‏להמשיך הלאה, להתחיל מחדש.

‏אני בטוחה שהוא ישמח ‏אם תזמין אותו לחתונה שלנו.

‏וגם אני אשמח.

‏מדריכת הכלות שלי אמרה לי דבר מעניין.

‏אני חושבת עליו הרבה.

‏איש ואישה הם שני חצאים שמחכים להתחבר לאחד,

‏אבל בשביל שהחיבור שלהם יהיה שלם,

‏הם צריכים להיות קודם כול חצאים שלמים.

‏[ביידיש] אז תפעיל עליו לחץ, נו, ‏על מה אני מדבר? תאיים עליו.

‏[ביידיש] לאיים עליו? ‏אתה רוצה, תאיים עליו בעצמך.

‏מה אני יכול לאיים עליו? הוא כמו סביבון.

‏לבטל שידוך זה קשקוש בשבילו. ‏הוא מבטל שידוכים כמו גרביים.

‏[בעברית] אבל שאלת, שאלת בפירוש, אפשר לעשן?

‏מה אמרתי, אה? מה אמרתי?

‏בסדר, בסדר, בסדר, לא קרה שום דבר.

‏אני יכול לקבל על זה קנס ‏שאתה זורק לי ככה זבל מהחלון.

‏[נהג] אבל אתם, מה אכפת לכם אתם? ‏-צודק, לא אכפת.

‏[ביידיש] אז אתה לא הולך ללחוץ עליו?

‏אתה מרוצה, מה?

‏שלא רק הבן שלך מבטל שידוכים, ‏עכשיו גם הבת שלי.

‏אתה מבסוט, מה?

‏[ביידיש] אל תקשקש בקומקום.

‏אף אחד לא ביקש מכם לבטל שום שידוך.

‏היו לנו תנאים ברורים, שולם! תנאים ברורים!

‏הוא הבטיח שהוא עוזב את כל השטויות של הציור

‏והופך ליהודי רציני!

‏עשינו הסכם והוא דורך על זה, פאך!

‏הסכמים תעשה עם הלקוחות שלך.

‏אם הבן שלי לא טוב לך ‏כמו שהוא, זו בעיה שלך.

‏איזה מין דבר זה לעשות ‏תנאי לחתן? מה זה פה, קונגו?

‏מה שייך קונגו? רשעים ארורים.

‏רגע, תגיד לי רגע... ‏-מה?

‏זה אתה קשור לזה? ‏-מה הפשט אם אני קשור?

‏לא, לא, אני שואל. הוא התייעץ איתך על זה?

‏התייעץ? דיברנו, אתה יודע, אבא ובן.

‏ידעתי! זה הכול אתה!

‏מה, כאב לך לראות שאני מצליח ‏לעשות מהבן שלך בן אדם

‏אז באת ותקעת את האף שלך בגלגלים?

‏[בעברית] נהג, תעצור לי בבקשה.

‏לא אמרתם הר המנוחות? ‏-אני ארד כאן.

‏[ביידיש] נו באמת, נוחעם, מה עכשיו הצגות?

‏תעצור לי, בבקשה, תעצור.

‏[ביידיש] אני לא מחכה לך עם הקדיש.

‏אם אתה מאחר, תמצא לך מניין חדש.

‏[נאנח]

‏נו, מה יהיה היום?

‏בהחלט, בהחלט. אנחנו מתנצלים, שכחנו.

‏מי זה אנחנו? אתה לבד פה.

‏[שולם] הנה, אמא, הנה.

‏"גומלת חסד וצדקה". מה אפשר להוסיף כבר, מה?

‏מה אפשר להגיד יותר מזה? ‏-אז אל תגיד.

‏[שולם] אני אגיד רק משהו קטן, ברשותך, אמא.

‏הנה פה, על יד, נמצא גם הקבר של דבורה...

‏ופה באמצע, בין שתיכן,

‏[שולם] שתיים וחצי אמות של אדמה, ‏הזה שפה באמצע...

‏זה שלי, אמא.

‏שתיים וחצי אמות של אדמה ‏פה בירושלים בין שתיכן

‏ואני באמת ובתמים מרגיש יהודי בר מזל.

‏זה בשבילי, אמא, שווה יותר מכל הון שבעולם.

‏יותר מהבניינים והמשרדים

‏והמטוסים של האמריקאים והצרפתים ו...

‏והבלגים.

‏קיווע, אל תיקח ללב. הזמן ירפא וכו'.

‏נוחעם סיפר לך? ‏-דיברנו.

‏מה אני אגיד לך, ‏אם הוא רוצה לבטל, זו בעיה שלו.

‏לא, זו בעיה שלי.

‏לא אכפת לי מנוחעם.

‏את ליבי אני רוצה.

‏נו, ומה היא אומרת באמת? ‏-היא לא עונה לי כבר שבוע.

‏זהו זה. זה המצב, מה לעשות.

‏תשתה.

‏פטל משמש. זה טוב בשבילך.

‏בוא אני אספר לך משהו שלא ידעת על האבא שלך.

‏אתה שומע?

‏לפני שהכרתי את אמא שלך ‏עליה השלום והתחתנו וכו',

‏נפגשתי עם איזו מישהו אחרת.

‏לא חשוב השם. יוכבד גזונדהייט.

‏פעמיים ישבנו ודיברנו וכו' ‏וסיכמנו בינינו שאנחנו מתארסים.

‏ממש עמדנו להודיע להורים באותו ערב ממש.

‏יוכבד גזונדהייט בחורה דווקא מאוד מיוחדת,

‏מוצלחת גם, משפחה ליטאית מרחובות...

‏צאצאים של החפץ חיים או משהו כזה.

‏ומה קרה? ‏-הו, בדיוק.

‏אז אנחנו יושבים שם, ‏ממש עוד רגע הולכים לספר להורים,

‏ופתאום היא אומרת לי ‏שהיא רוצה שאחרי החתונה

‏אני אעביר את הפאות לאחורי האוזניים.

‏זהו.

‏שמעתי את זה, קמתי...

‏אמרתי לה,"כל טוב, מנוחה... יוכבד", והלכתי.

‏ככה? קמת והלכת? ‏-ככה בדיוק, בהחלט.

‏בחורה שמציבה לך תנאים, ‏היא לא באמת רוצה אותך.

‏אמא שלך עליה השלום ‏קיבלה אותי כמו שאני, ככה.

‏אבא, אתה אולי הספקת לשכוח,

‏אבל אמא הרבה פעמים אמרה לך כל מיני דברים.

‏בטח, היא הייתה מעודדת אותי ללמוד יותר...

‏להתקלח יותר...

‏להיות יותר נחמד לאנשים, כמובן.

‏אבל אף פעם, אף פעם ‏היא לא ניסתה לשנות אותי.

‏[ביידיש] מבין? ‏-אני שומע.

‏זה הכול.

‏חוץ מזה שחסכת לך את נוחעם בתור חותן...

‏ועל זה בטח שאין לך מה להצטער.

‏טוב, אני צריך לזוז.

‏לאיפה אתה הולך עכשיו באמצע הלילה? ‏-לסטודיו לעבוד.

‏הבטחתי לגמור משהו עד הבוקר.

‏[מגחך] טוב מאוד. כל הכבוד.

‏כל טוב, אבא.

‏[טלפון מצלצל]

‏[עקיבא] מה אתה חושב?

‏האמת, לא ממש משנה לי מה אתה חושב.

‏זה הציור הכי טוב שלי עד היום. ‏אני יודע את זה.

‏[נאנח]

‏הלו, נטלי? איזי קאופמן. מה שלומך? יופי.

‏תשמעי, נטלי, אני רוצה לעשות שינוי

‏בגרפיקה של ההזמנה לתערוכה החדשה.

‏זה עוד אפשרי, נכון? יופי.

‏אני רוצה להחליף את הציור.

‏נהדר, נהדר. אז תשלחי לי את שמוליק שיצלם?

‏יופי, יום נפלא. ביי, נטלי, ביי.

‏איך אומרים אצלכם, יישר כוח.

‏[מגחך]

‏כן, יישר כוח. ‏-יישר כוח, עקיבא, יישר כוח.

‏תודה, תודה, קאופמן, יישר כוח. ‏-נהדר.

‏אני דיברתי היום בבוקר עם ירון לונדון.

‏אתה יודע מי זה?

‏הוא מנחה טלוויזיה, יש לו תוכנית אקטואליה

‏והוא מאוד מאוד רוצה ‏לעשות כתבה על התערוכה שלך,

‏והוא שאל אותי אם הוא יכול לראיין אותך ‏וישר אמרתי לו אי אפשר...

‏אבל אחר כך חשבתי, בעצם, למה לא?

‏תשמע, זו במה מכובדת. ‏זה יעשה טוב לקריירה שלך.

‏אבל אם תגיד לי שאתה לא מוכן אני אבין את זה ‏כי אני יודע שאצלכם יש רגישות

‏לעניין הזה של התקשורת,

‏זה לא כמו אצלנו.

‏מי זה אצלכם? ‏-מה?

‏אני לבד כאן. ‏-אה, אוקיי, בסדר.

‏- לכבוד: חנינה טוניק -

‏- רוחמי וייס -

‏[חנינא] ברוך השם, רוחמי, ‏ברוך השם, בעזרת השם.

‏ברוך השם על מה שיש, בעזרת השם על העתיד.

‏קשה לי לכתוב מרוב התרגשות.

‏אני מדמיין אותך עכשיו ‏בשמלת כלה ואני כמעט מסתנוור.

‏ברוך השם, בעזרת השם.

‏את צודקת, וזה בגלל הכאב שלא ‏דיברתי איתך עליו, על אבא שלי.

‏אבל אולי לכתוב יהיה לי יותר קל.

‏אני אנסה.

‏הייתי בן 14 כשאמא שלי נפטרה.

‏כולם אמרו לו שהוא צריך להתחתן מהר מחדש

‏כי יהיה לו קשה לגדל אותנו לבד, ‏אותי ואת האחיות הקטנות שלי.

‏הוא התחתן ארבעה חודשים אחרי הלוויה שלה.

‏אחרי שהוא התחתן לא היה לי עוד מקום.

‏הייתי מסתובב שעות ‏עד שגיליתי לאיפה אני שייך,

‏בכל בית כנסת שיש בו פינה קטנה ‏וגמרא וסטנדר וקצת שקט.

‏חנינא. בוא, תיכנס, רוחמי לא נמצאת.

‏[חנינא] והוא, הוא היה אבא שלי ‏כל עוד אמא שלי הייתה בחיים,

‏אבל מהרגע שהיא הלכה לעולמה,

‏כאילו שמבחינתו הלכתי יחד איתה.

‏הייתי מזמין אותו ‏אם הייתי חושב שהוא יגיע לחתונה.

‏אני מפחד אפילו לנסות. זה כואב מדי.

‏ברוך השם, ברוך השם, בעזרת השם.

‏[ליפא] "והנה בנסיעתם במר נפשם על עיכובם

‏נתקשרו השמים בעבים ‏וירד עליהם הגשם מן השמים,

‏ממש גשם שוטף.

‏ובתוך כך תעו מן הדרך ‏והיה להם צער גדול מאוד.

‏ונסעו כך עד שבאו לכפר אחד ‏ומאוד נתקררו מן הגשם והרוח שהיה

‏ועמדו שם ללון.

‏ונתנו הסוסים שלהם לערל שירעה אותם בלילה

‏וציוו עליו שיביא הסוסים בהשכמה."

‏זהו, חיימ'קה? נמשיך מחר?

‏טוב. ‏-יופי.

‏[נאנח]

‏רוחמי. ‏-כן?

‏מה, מה קרה?

‏מה? מה קרה? על מה את חושבת?

‏לא יודעת.

‏איזה מין עולם זה.

‏מה קרה?

‏אבא של חנינא, הוא... כנראה לא יהיה בחתונה.

‏אבל למה? מה זאת אומרת?

‏הם לא בקשר כבר כמה שנים. ‏-אה, ממש לא בקשר?

‏חשבתי שזה רק זיווג שני וכל זה. ‏-כן.

‏אבל למה? מה קרה שם? ‏-לא חשוב. ככה יצא.

‏הוא לא רוצה קשר עם הילדים שלו כנראה.

‏לא, איזה שטויות זה?

‏אין אבא שלא רוצה קשר עם הילדים שלו.

‏אין אבא שלא חולם להיות בחתונה של הילד שלו.

‏אני גם לא חשבתי שאבא יכול לעזוב.

‏לא להיות בחתונה. ‏-לא הבנתי.

‏לא יודעת.

‏לא חשוב.

‏[טלפון מצלצל]

‏הלו? ‏-מה שלומך, הרב שטיסל?

‏זה זוסמן של החברה קדישא.

‏השלושים כבר היה אתמול. ‏-ידוע, ידוע.

‏לא בשביל זה אני מתקשר. ‏-נו?

‏אתה שומע, התקשר איזה צרפתי ‏והוא רוצה לקנות את הריבוע שלכם.

‏מה? איזה ריבוע? ‏-חלקת הקבר שלכם.

‏הקבר הפנוי שם בחלקה ויש לו שם ‏איזה עניין עם הנוף שם או משהו.

‏אל תעשה ממני צחוק, זוסמן. ‏-מה צחוק? חס ושלום, ברצינות.

‏מה ברצינות?

‏אתה חושב שאני אמכור את הקבר שלי

‏שמוכן לי על יד אשתי עליה השלום ‏ועל יד אמא שלי עליה השלום?

‏בסדר, חשבתי שזה מה שתענה, ‏אבל אמרתי בכל זאת,

‏אחד עשרה אלף דולר, צריך לבדוק את זה.

‏אחד עשרה אלף דולר? ‏-זה מה שהוא מציע.

‏שום דבר. גם לא בשביל מיליון דולר.

‏[נאנח]

‏בשורות טובות, רב שולם. ‏-כל טוב.

‏[אישה] עקיבא שטיסל? תיכנס לאולפן ‏עוד שתי דקות, בסדר?

‏[נאנח]

‏[ממלמל]

‏ליבי, אני מקווה שתסכימי ‏לשמוע את ההודעה הזאת.

‏אם את שומעת אותה בזמן הקרוב, ‏אז אני נמצא בטלוויזיה.

‏בערך בחמש אני מדבר כאן.

‏כל כך מוזר פה בטלוויזיה.

‏בקיצר, אם את שומעת את ההודעה ‏בזמן הקרוב, אז תדליקי.

‏יש לך שם במלון טלוויזיה, נכון?

‏זהו.

‏אני מתגעגע אלייך. מאוד מאוד.

‏זהו. להתראות.

‏לא שכיח למצוא אמן שהוא גם צעיר מאוד,

‏גם מוכשר מאוד וגם חרדי.

‏שלום לך, עקיבא שטיסל. ‏-שלום שלום.

‏בסוף השבוע הקרוב תיפתח

‏באגף החדש של מוזיאון ישראל תערוכת יחיד,

‏תערוכת יחיד ראשונה יש לומר, של ציוריך. ‏-כן.

‏עוד רגע אנחנו נשמע איך קורה ‏שצייר צומח מתוך החברה החרדית

‏ששולט בה הציווי ‏"לא תעשה לך פסל וכל תמונה"...

‏אבל קודם הייתי רוצה ‏לשאול אותך על ציור מסוים,

‏זה שנמצא ברקע שלנו.

‏אם צעירה מניקה את בנה,

‏והדבר הראשון שעולה על הדעת הוא

‏האסוציאציה היא לתמונות הנוצריות ‏של האם הקדושה, מריה,

‏מיניקה את בנה ישו,

‏וזה כשזה יוצא ‏מתחת לידיו של צעיר חרדי,

‏יש פה אולי אמירה מעניינת... ‏-מה? לא, לא.

‏סליחה, סליחה שאני קוטע אותך. זה לא קשור.

‏אין פה שום דבר נוצרי, ממש לא.

‏גם לא חרדי.

‏זה...

‏זה פשוט זיכרון שלי.

‏זיכרון אישי? ‏-כן.

‏בכל ציור יש ניסיון להפוך את ההווה,

‏את מה שקורה עכשיו מול העיניים, לזיכרון.

‏אמ...

‏והציור הזה זה בעצם...

‏זה זיכרון של זיכרון.

‏התינוק בציור זה אני...

‏אבל זה גם הבן שלי. ‏-אני לא בטוח שאני מבין.

‏התינוק בציור הזה הוא אתה?

‏והאישה היא אמך? היא בעצם האמא שלך?

‏אפשר לומר, גם, אבל גם לא.

‏[ירון לונדון] תגיד, איך בכלל קורה ‏שבחור חרדי שגדל במאה שערים

‏הופך יום אחד לצייר פיגורטיבי ‏שמציג תערוכה במוזיאון ישראל?

‏זה לא עניין...

‏קודם כול אני לא גדלתי במאה שערים ‏אלא בגאולה.

‏זה קרוב, אבל זה שתי שכונות שונות.

‏ואני התחלתי לצייר עוד ‏כשהייתי ילד, ציירתי הרבה שנים.

‏ולפני שנה, שנה וחצי בערך, אני עזבתי את זה.

‏אני חשבתי שאני לא אחזיק יותר מכחול בחיים. ‏-ומה קרה?

‏אני פגשתי מישהי. ‏-אה...

‏[עקיבא] מישהי מיוחדת...

‏והיא החזירה לי את הרצון לצייר...

‏את הרצון בכלל.

‏[צליל חיוג]

‏שלום. ‏-[בטלפון] כן?

‏זאת משפחת טוניק? ‏-כן.

‏אפשר לדבר עם הרב טוניק? ‏-כן, מדבר.

‏שלום שלום, אתם לא מכירים אותי,

‏אולי שמעתם.

‏קוראים לי רוחמי, רוחמי וייס. ‏-כן, שלום.

‏אני ה...

‏הכלה של חנינא.

‏חנינא הבן שלי?

‏כן. אנחנו מתחתנים בעוד שלושה ימים.

‏אה, אני... אני מתרגש לשמוע את זה מאוד.

‏אני שמחה לשמוע.

‏מה השאלה? כל השנים אני מתפלל ‏על חנינא שלוש פעמים ביום.

‏עכשיו אני אתפלל גם עלייך. ‏-[מצחקקת] תודה, תודה רבה.

‏אני מתקשרת כי חשוב לי...

‏חשוב לנו מאוד שתגיעו לחתונה.

‏ככה? ככה חנינא אמר?

‏אני מתכוון, הוא ביקש ממך לדבר איתי?

‏לא.

‏אבל אני יודעת שהוא מאוד ישמח גם.

‏כמובן, מה השאלה.

‏אני כמובן מאוד רוצה להיות בחתונה שלכם.

‏אז אתה תגיע? ‏-בוודאי, אני אגיע.

‏אני אגיע וגם אחים של חנינא יבואו.

‏יופי, אז מה אתה אומר שניפגש ונעשה היכרות

‏ואני אתן לך את ההזמנה?

‏אני מאוד מודה לך.

‏שלוש פעמים ביום אני חושב עליו בתפילה,

‏שלוש פעמים ביום.

‏שלום, אבא.

‏כל גאולה.

‏כל גאולה מדברת מזה שהבן ‏שלי מצייר את אמא שלו כמו...

‏כמו פרוצה בשוק.

‏כמו פרוצה בשוק!

‏אני לא ציירתי ככה את אמא.

‏ועוד מספרים לי שאתה מתראיין על זה?

‏אתה השתגעת לגמרי? ‏-מי סיפר לך?

‏תגיד לי, איך אתה לא מתבייש, ‏תגיד לי? בשביל מה?

‏מה האמא הצדיקה והמסכנה שלך עשתה לך?

‏אתה ראית בכלל את הציור? זה לאו דווקא אמא.

‏אני גם אמרתי שם בריאיון שזה... ‏-[צועק] די! אל תמכור לי לוקשים!

‏אני לא צריך לראות בשביל להבין!

‏בטח שלא, כי אתה כבר יודע הכול.

‏זו ההזמנה לתערוכה.

‏אני בדיוק עמדתי לתת לך אותה.

‏אני לא חשבתי שזה יהיה במעמד כזה, אבל מילא.

‏הנה, זו ההזמנה לתערוכה. הציור מופיע עליה.

‏אני גם אשמח שתבוא, דרך אגב.

‏[זורק את ההזמנה]

‏אני מבקש ממך שתפתח את זה ותסתכל.

‏[נושף]

‏נו?

‏מישהו בכלל יכול לזהות שזו אמא?

‏זה ציור, אבא, זה לא החיים.

‏תבין כבר, קיווע, ‏אין דבר כזה. זה הכול החיים.

‏הכול, הכול, הכול זה החיים ‏ומה שאנחנו עושים איתם.

‏אתה יודע שהיא פעם ‏בכתה לילה שלם, האמא שלך...

‏לילה שלם...

‏בגלל שהמטפחת שלה קצת החליקה לה מהשיער

‏בזמן שהיו אצלנו אורחים?

‏אני הייתי אחר כך צריך לנחם אותה

‏ולהבטיח לה שאף אחד לא שם לב וכו'.

‏לילה שלם היא בכתה בגלל זה.

‏אתה הולך מיד ומביא את התמונה ‏של אמא שלך זיכרונה לברכה,

‏אתה שומע אותי?

‏זה לא יהיה בשום תערוכה שבעולם.

‏לא, אבא.

‏מה אמרת? ‏-אמרתי שלא.

‏אני לא מחזיר את הציור.

‏נוחעם צדק. אני טיפש שלא הבנתי את זה.

‏כשאתה מצייר, לא אכפת לך משום דבר.

‏אתה מכרת אותנו, קיווע.

‏מכרת אותי ואת אמא ששוכבת בקבר.

‏ובשביל מה?

‏זו תחנת הדלק הזאת? ‏-כן.

‏אבל הקדמנו קצת, יש עוד חצי שעה.

‏[נאנחים]

‏הוא יגיע בזמן והכול יהיה בסדר, רוחמי. ‏-בטח, אני יודעת.

‏בא לך לנהוג קצת?

‏מה? ‏-למה לא? אני אלמד אותך קצת לנהוג.

‏ממם?

‏סיבוב קצר, מה רע?

‏השתגעת, אבא? ‏-מה?

‏ואם יתפוס אותנו שוטר? ‏-לא יתפוס אותנו שוטר.

‏את יודעת כמה פעמים נתתי לאמא שלך לנהוג

‏בימים שעוד היה לי אוטו?

‏באמת? ‏-כן.

‏אמא? ‏-כן.

‏[צוחקים]

‏אבל אל תגידי לה על זה אף מילה, את שומעת?

‏נהגת מירוצים.

‏[צוחקים]

‏- משפחת טוניק -

‏אוי...

‏את רוצה שנחכה עוד קצת?

‏לא יודעת.

‏אולי אין טעם.

‏אולי נתקשר אליו עוד פעם?

‏לא רוצה.

‏רוחמי, זה קצת מאכזב, אבל זה לא העיקר.

‏אז מה העיקר?

‏העיקר זה שחנינא אוהב אותך ‏ושאתם הולכים להתחתן...

‏ושהכול יהיה בסדר, תסמכי עליי.

‏למה שאני אסמוך עליך? ‏-מה, את כועסת עליי?

‏מה אני עשיתי עכשיו?

‏לא רק אתה.

‏כולכם.

‏[מתניע]

‏נו, איך היה?

‏[נאנח בכבדות]

‏אמא. ‏-כן?

‏[רוחמי מושכת באף]

‏סלחת לאבא?

‏סלחת לו בלב שלם?

‏בלב שלם?

‏אני בכלל לא יודעת ‏אם יש כזה דבר בעולם, לב שלם.

‏[רוחמי] חלמתי בלילה חלום נורא.

‏התעוררתי.

‏בשנייה הראשונה רציתי לקום ‏ולגשת למעקה של עזרת הנשים,

‏כמו בלילות הראשונים שלנו.

‏לפעמים הייתי ‏מתעוררת באמצע הלילה,

‏מסתכלת עליך, ‏מקשיבה לניגון שלך כשאתה לומד,

‏וחוזרת למיטה כדי לישון.

‏אבל אז הבנתי שאני בבית שלי, ‏במיטה שלי, לבד.

‏לפעמים אנחנו סולחים מהר מדי, חנינא.

‏דברים כל כך שבירים.

‏פתאום, ברגע אחד, אתה נעלם לי מהמחשבות.

‏אני לא מצליחה להיזכר בך,

‏ואז אני פוחדת נורא שלא תחזור יותר.

‏אתה יודע כמה אתה יכול ‏לקבל היום בשביל אגריפס?

‏[פצפוץ] ‏-הון עתק.

‏לפי דעתי, אתה יכול לקבל עליו ‏כפול מכל מה שתקבל

‏על כל הסריה של הסירות.

‏זה משהו אחר, זה עולם אחר לגמרי.

‏[פצפוץ]

‏קאופמן, שמי שטיסל. אני אבא של עקיבא.

‏כמובן, אני זוכר, שלום. ‏-[פצפוץ]

‏הציור הזה, אני רציתי להגיד לך

‏שאני לא מסכים שתראה אותו לאף אחד.

‏מה זאת אומרת? זה ציור, זה לא...

‏זאת אשתי עליה השלום.

‏היינו נשואים יחד 40 שנה.

‏יש לנו שישה ילדים ו-32 נכדים

‏ואין שום סיבה שהיא תהיה ‏פה בחנות ולא בשום מקום אחר.

‏[נאנח] ‏-[פצפוץ]

‏שב בבקשה.

‏[פצפוץ]

‏[פצפוץ]

‏תראה, אדון שטיסל, אתה מוכרח להבין.

‏כמו שהיא הייתה אשתך, ‏היא הייתה גם האמא של עקיבא.

‏עקיבא הוא אמן, אתה צריך להבין את זה.

‏כן, אמן, ודאי שאני מבין.

‏רק כסף. זה מה שמעניין אותך? רק כסף?

‏כמה אתה רוצה? ‏-זה לא העניין, הרב שטיסל.

‏אל תקשקש בקומקום ואל תקרא לי הרב שטיסל.

‏כמה אתה רוצה בשביל הציור? ‏-נו, באמת.

‏תגיד מחיר, נו. ‏-אני מצטער, זה לא למכירה.

‏אתה לא מוכר פה ציורים?

‏אני מוכר, אבל הציור הזה ‏מככב הערב בתערוכה של הבן שלך.

‏[שולם נאנח]

‏רגע, אל תגיד לי ‏שהוא לא עדכן אותך בעניין הזה.

‏עדכן אותי. ‏-[פצפוץ]

‏הוא עדכן אותי.

‏גם את כל עם ישראל הוא עדכן.

‏וזהו, אז כל הציורים כבר שם, עקיבא כבר שם,

‏אני עוד שעה נוסע עם הציור הזה לשם

‏ואתה יכול להיות גאה בבן שלך.

‏הוא דיבר דברים נהדרים ‏בריאיון איתו בטלוויזיה.

‏באמת אתה יכול להיות גאה.

‏אני אתן לך בשבילו אלף שקל.

‏[נאנח]

‏תראה, זה לא עניין של כסף, ‏וגם אם היית קונה את הציור,

‏עדיין הוא היה צריך להיות ‏תלוי בתערוכה הערב.

‏[פצפוץ]

‏די עם זה!

‏ואם אתה יכול לא לחייך, אז גם כן.

‏יישר כוח.

‏תשמע חד וחלק...

‏אני לא מוכן שהציור הזה יהיה תלוי ‏בשום מוזיאון, אתה מבין אותי?

‏אני מבין,

‏אבל כמו שאמרתי...

‏אחד עשרה אלף דולר. ‏זה מה שאני אשלם לך בשבילו.

‏שטויות. קבר זה שטויות.

‏מה שחשוב זה מה שחשוב.

‏[נאנח]

‏איי איי איי, תראי איזה בניינים יפים, ‏רשעים ארורים.

‏מאיפה מצב הרוח הטוב הזה, אבא? ‏-אני? אני תמיד שמח, שטרצאלע.

‏לא, אתה לא.

‏נו, נו, בסדר, אני אספר לך.

‏את יודעת לשמור סוד? ‏-נגיד.

‏האח הגדול שלי, הדוד שלך,

‏הוא עקץ אותי שם ‏בשלושים של הבובע בהר המנוחות.

‏מה הוא אמר?

‏שהוא מספיק לו שיש לו שתיים וחצי ‏אמות של החלקת קבר שלו

‏ליד הבובע ודבורה ועוד כל מיני שטויות. ‏-נו?

‏ושהשתיים וחצי אמות האלה יותר טובות לו

‏מכל הבניינים של בלגיה, בלה, בלה, בלה. ‏-נו?

‏אז זהו...

‏כבר אין לו שתיים וחצי אמות.

‏[צוחק]

‏הכול דיבורים.

‏הוא מכר אותן.

‏ברגע שהציעו לו קצת כסף, הוא תכף מכר אותן.

‏אני לא מבינה. ‏-מה יש פה להבין?

‏הוא יודע טוב מאוד לדבר, ‏אבל כשזה מגיע לתכלס,

‏הוא לא יותר טוב ממני בשום דבר.

‏רגע, מאיפה אתה יודע שהוא מכר את הקבר?

‏כי אני מכיר מקרוב ‏את זה שקנה ממנו בעילום שם.

‏[במבטא צרפתי] "שלום, אני מפריז ‏ואני מעוניין בקבר בהר המנוחות."

‏[נוחעם צוחק]

‏איך?

‏מה יש לך? זה הגיע לו.

‏אבל למה זה הגיע לקיווע? למה זה הגיע לי?

‏על מה את מדברת, שטרצאלע?

‏גם אתה וגם הוא עם הריבים ‏המטופשים האלה שלכם...

‏איזה ריבים? מה יש לך פתאום? ‏-הרסתם לנו את מה שהיה לנו

‏בגלל הריבים האלה שלכם,

‏הריבים המטופשים שלכם.

‏ליבי, על מה את מדברת? ‏אני פעם הרסתי לך משהו?

‏אני יודעת שאתה ‏אוהב אותי, אבא, ושאני יקרה לך...

‏אבל...

‏אני לעולם לא אצליח לחיות ככה,

‏ואני לא אמצא את מה שאני באמת רוצה אם...

‏טוב, טוב, די, די, את עייפה ‏או משהו, את מדברת מבולבל,

‏שום דבר אי אפשר להבין.

‏אני רוצה לחיות איתו, אבא.

‏עם קיווע. כמו שהוא.

‏הוא טוב בשבילי, אני יודעת את זה.

‏ואני סומכת עליו ואני רוצה שהוא יצייר,

‏זה לא מפריע לי, להפך.

‏[גיטי מתנשפת]

‏[בוכה]

‏[מתנשפת]

‏[בוכה]

‏[טלפון מצלצל]

‏הלו?

‏ליפא.

‏מה קרה? איפה את?

‏אני צריכה אותך, ליפא.

‏אני צריכה אותך.

‏אני סולחת לך.

‏מה?

‏אני סולחת לך.

‏ואני אוהבת אותך.

‏רוחמי.

‏השתגעת? אסור לנו להיפגש עד החתונה.

‏לא אכפת לי. ‏-בטח שאכפת לך.

‏יותר אכפת לי שאת מפחדת.

‏אני מבטיח לך, רוחמי...

‏אני מבטיח לך, אני לא אעזוב. אף פעם.

‏לא אותך ולא את הילדים שלנו אף פעם, אף פעם.

‏בעזרת השם. ‏-ברוך השם ובעזרת השם.

‏ברוך השם ובעזרת השם.

‏להתראות מחר. ‏-להתראות.

‏השטעטל החרדי במאה ה-21

‏מקבל בציורים של עקיבא שטיסל ‏ביטוי מאוד ייחודי.

‏אני גאה ושמח לעמוד פה יחד איתכם

‏ולחנוך את התערוכה הראשונה שלו.

‏אני חושב שיש לנו פה אמן פורץ דרך.

‏אני לא מתכוון פורץ דרך בשדה האמנות הכללי,

‏אלא פורץ דרך משלו.

‏אמן שמסתכל על העולם המאוד ‏ייחודי שממנו הוא בא במבט מפוכח.

‏הוא לא עושה אידאליזציה בשום צורה.

‏הוא לא מסתכל במבט חיצוני אקזוטי,

‏הוא מסתכל על הדברים, מעלה אותם על הקנבס

‏וזה חי וזה רוטט וזה כואב וזה נוגע ללב.