Original subtitles

‏טאטי.

‏ליבי.

‏מה שלומך?

‏מה יש להגיד?

‏יצא ככה שהכנתי לך עכשיו קפה מתוך הרגל ו…

‏ואז…

‏ברגע אחד הבנתי שאת לא פה.

‏אני חושבת שאני אישאר פה קצת בזמן הקרוב.

‏כמובן, כמובן.

‏מה שמרגיש לך נוח.

‏איך שם באמת?

‏אני מקווה שאת…

‏מטיילת קצת ביער.

‏האמת שלא יצא לי עכשיו, לא היה לי זמן,

‏אני מקווה שאולי היום אני אספיק.

‏איזה מקום יפה זה, אה, ליביקו?

‏הימים הכי יפים שלי אני העברתי שם.

‏יום אחד אני אספר לך.

‏טאטי, סיפרת לי אין ספור פעמים.

‏עוד פעם.

‏אני אספר לך עוד פעם.

‏שווה את זה.

‏כן.

‏בסדר.

‏אז רק…

‏חשוב לי שתדעי שכשתרצי לדבר איתי,

‏אני פה.

‏תמיד.

‏אני רק מחכה.

‏נדבר על מה?

‏את יודעת ליבי, על כל מה שקרה.

‏או על מה שתרצי,

‏על הכל אנחנו יכולים לדבר.

‏טאטי.

‏אני מתגעגע אלייך, ליבי.

‏קשה לי שאת לא פה.

‏זה ייקח קצת זמן.

‏אני…

‏אני רוצה להיות קצת עם מאמי ‏אחרי כל התקופה הזאת.

‏זה טוב, זה טוב שאת תהיי איתה, ‏זה טוב מאוד.

‏רק…

‏רק דבר אחד אני מבקש ממך.

‏שתזכרי ש…

‏תזכרי ש…

‏לא חשוב.

‏פשוט תזכרי.

‏אני, אני רק צריכה רגע עם עצמי.

‏טוב לי פה עם השקט.

‏בסדר.

‏בסדר, ליבי.

‏אני יכול עוד רגע אחד?

‏בטח.

‏לא, זה סתם, אני…

‏נזכרתי במשהו הבוקר.

‏זה היה כש…

‏כשאת עוד לא…

‏עוד לא…

‏זה היה כשאני עוד לא מה?

‏טאטי?

‏כן שטיסל,

‏במה אוכל לעזור לך?

‏סליחה, ר' פינייע שאני פה ככה,

‏בלי להודיע.

‏אני לא,

‏אני לא עשיתי את זה אף פעם.

‏אבל הגיעו מים עד רפש כמו שאומרים. ‏-דבר, דבר,

‏שטיסל.

‏אין לנו את כל היום. ‏-כן, כן.

‏אתה יודע שאני עם יידעס כבר 11 שנה

‏ועדיין לא זכינו לזרע של קיימא.

‏אה?

‏יש עכשיו איזה טיפול חדש בג'נבה

‏וזה יכול לפתור את הבעיה

‏ובעזר השם נוכל להחזיק תינוק.

‏ולך…

‏ולך יהיה נכד מתוק, ר' פינייע.

‏אבל איפה אני פה נכנס לתמונה, לא הבנתי.

‏זה עולה המון כסף.

‏אהה…

‏היינו אצל אדמו"רים, רבנים,

‏רופאים, מה לא.

‏את כל החסכונות שלנו הוצאנו

‏אני יודע שאתה כועס עליי.

‏על יידעס.

‏אבל ברוך השם, יש לנו בית יהודי לתפארת

‏רק חסר לנו ילד.

‏אני מתחנן אליך,

‏תעזור לנו.

‏יפה.

‏מעשייה יפה.

‏אתה יודע למה כל כך נפגעתי ממך?

‏לא בגלל שסמכתי עליך ובגדת בי,

‏לא בגלל שלקחת אותה מאחורי הגב שלי,

‏אלא רק בגלל שידעתי ששום דבר טוב ‏לא ייצא מהשידוך הזה.

‏ואתה יודע מה,

‏הנה,

‏אני גם צדקתי.

‏טאטי, אתה עוד שם?

‏זה היה כשאני עוד לא מה?

‏טאטי?

‏כן, כן.

‏זה היה כשאת עוד לא…

‏עוד לא היית גדולה כמו היום, ‏היית קטנה, מאוד קטנה.

‏למעשה זה היה ביום שבו נולדת.

‏איזו שמחה הייתה לנו,

‏למאמי ולי

‏כשבאת לעולם.

‏לפנות בוקר, בחמש וארבע דקות.

‏אני זוכר את זה כאילו זה היה ‏לפני עשרים ושתיים שנה.

‏נו…

‏אחרי כמה שעות, כשמאמי ואת כבר ישנתן

‏אני יצאתי מבית החולים ונסעתי הביתה

‏לשים את הראש לכמה רגעים

‏ואני זוכר, ליבי,

‏איך אני יושב שם בתחנה של הטראם, ‏מול בית החולים

‏ואני מסתכל על הבניין הזה,

‏הבניין האפור הזה של בית החולים ‏ואני אומר לעצמי,

‏כאן, בתוך הבניין הזה, נמצא אוצר.

‏אוצר שהוא כולו שלי.

‏את יודעת, ליביקו,

‏היה לי שעון שוויצרי שקיבלתי מתנה לחתונה

‏והייתה לי את המצית שלי ‏שקניתי בהרבה כסף שהוא שלי,

‏אבל הילדה הזו,

‏האוצר הזה שריבונו של עולם שלח לנו,

‏באותו רגע אני הרגשתי כמה הוא כולו שלי.

‏זהו, אני לא יודע למה אני מספר לך את זה.

‏את יודעת,

‏נוסטלגיה, כמו שאומרים.

‏סליחה, מאדאם בומבאך,

‏היו לי יומיים קשים, קשים מאוד אפילו.

‏מה אתה רוצה?

‏אני באתי לבקש סליחה.

‏כן? סליחה על מה?

‏אני התנהגתי לא בסדר.

‏אבל את מכירה אותי, פנינה, את יודעת,

‏בסך הכול מדובר בבן אדם טוב.

‏הייתה לי תקופה קשה, ‏את יודעת, כל הסיפור עם אשתי,

‏זה לא קל, את מבינה? זה לא קל.

‏אתה כנראה לא יודע כמה הכאבת לי.

‏אני יודע, אני באמת, באמת, שאני יודע.

‏כן? מה אתה יודע?

‏תקשיבי, תקשיבי, אני לא…

‏אני לא התכוונתי לעשות שום דבר רע, הפוך,

‏אני רציתי לעשות טוב, את מבינה? ‏-מה טוב בלשקר?

‏מה יכול לצאת טוב בלשקר? תסביר לי. ‏-בסדר, את צודקת, אבל מה, אני…

‏מה בעצם אני עשיתי?

‏אני שואל אותך, מה עשיתי בסך הכול?

‏מה? אני שואל אותך.

‏בסך הכול מכרתי לנשים האלה ‏תכשיטים במחיר לא יקר.

‏אז מה?

‏אז סיפרתי להן סיפור יפה?

‏כן, סיפרתי להן.

‏את יודעת מה זה בשביל אישה ‏שרק עכשיו איבדה את בעלה

‏לקבל דרישת שלום מבעלך?

‏כן, לצערי אני יודעת.

‏וגם בשבילך, פנינה,

‏וממך אני אפילו לא ביקשתי כסף.

‏אתה יודע כמה אור אתה נתת לי באותו יום?

‏כמה שמחה, כמה תקווה,

‏שיש מישהו שדואג לי, בלי אינטרס, רק…

‏אתה אמרת לי שאני נכנסתי לך ללב.

‏אבל זאת האמת, ‏אני עשיתי את זה בלי שום אינטרס.

‏אתה עשית את זה לי ולעוד עשר נשים ‏שרק עליהן אני יודעת.

‏מהן גביתי כסף, מה יש בכלל להשוות?

‏אתה לא מבין כלום.

‏אתה מכור.

‏אתה פשוט בן אדם מכור, עכשיו אני מבינה.

‏מה? על מה את מדברת, פנינה? ‏מה זאת אומרת?

‏אתה פשוט מכור, אתה מכור.

‏על מה את מדברת? מכור למה?

‏אתה מכור לשקרים ולנוכלויות,

‏אתה לא יכול בלי זה.

‏יש לך בעיה של אנשים שלא שולטים בעצמם,

‏זה חזק ממך.

‏נו, באמת, פנינה, מה?

‏לא, שום באמת, שום באמת,

‏אני מסתכלת עליך, אני רואה נעבאך.

‏יש לך בעיה.

‏את יודעת, את יודעת מה, פנינה,

‏עכשיו כשאת אומרת את זה ככה…

‏את יודעת משהו,

‏אני יכול להבין ברגע אחד שאת צודקת.

‏את… את פשוט צודקת.

‏יש לי בעיה, יש לי בעיה חמורה מאוד.

‏אתה לא שולט בזה.

‏בדיוק.

‏את יודעת כמה פעמים ניסיתי להפסיק עם זה?

‏וכל פעם אני מוצא את עצמי מחדש בתוך זה ו…

‏ואז הגעת לחיים שלי ואת יודעת,

‏המסעדה וכל זה ו…

‏את מבינה?

‏כן.

‏אתה צריך עזרה.

‏עזרה? ‏-כן.

‏אנשים כמוך צריכים שמישהו יעזור להם.

‏מה זה אומר עזרה?

‏תקשיב, נוחעם, אני יודעת שאתה בן אדם טוב

‏ואני רוצה לעזור לך כמו שאתה עזרת לי.

‏ואני רוצה שתעזרי לי, זה כל מה שאני רוצה.

‏אבל זה ידרוש ממך הרבה רצון ועבודה קשה.

‏מה זאת אומרת? אני אעבוד בפרך בשביל זה,

‏אני אעשה הכול בשביל להשתנות, את תראי.

‏אתה סומך עליי?

‏כן.

‏טוב.

‏אוקיי, אז מחר תבוא לכאן בבוקר ‏עם כובע קסקט.

‏כובע קסקט? ‏-קסקט, קסקט.

‏למה, אנחנו הולכים לשדוד בנק?

‏אני רצינית, נוחעם ‏וכדאי שגם אתה תהיה רציני.

‏אני רציני, ‏את אפילו לא יודעת כמה אני רציני,

‏בחיים שלי לא הייתי כל כך רציני כמו עכשיו.

‏קסקט.

‏סליחה?

‏אתה יכול לעזור לי רגע להוריד משהו?

‏שלום.

‏שלום.

‏איזו הפתעה.

‏אתה יכול אולי לעזור לי?

‏אני לא מצליחה להגיע לזה בלי השוקולד.

‏אני אעשה בשבילך הרבה יותר, ‏מאדאם שטיסל.

‏תודה רבה.

‏נו, איך החיים אחרי?

‏ברוך השם, לאט לאט.

‏שמח לשמוע.

‏אני מקווה שזה לא יישמע קצת חוצפה, אבל…

‏עכשיו, כששנינו גרושים, ‏אולי ניפגש איזה ערב?

‏נדבר קצת?

‏אני לא…

‏אני לא בטוחה, אני חושבת ‏שזה אולי לא כל כך מתאים עכשיו.

‏בסדר גמור, אין שום בעיה, בנחת עצומה,

‏כמו הכדור.

‏סליחה?

‏הכדור שלנו, שאנחנו הולכים עליו,

‏איך הוא מתגלגל לו,

‏בנחת, בקושי מרגישים.

‏זה נכון.

‏אם יום אחד תרצי,

‏פה יש את כל הפרטים הנחוצים.

‏תודה רבה.

‏להתראות, מאדאם שטיסל. ‏-להתראות.

‏אתה נכנס פה בדלת הזאתי, אתה עולה במדרגות

‏ואז אתה נכנס לתוך האולם.

‏הם כבר יסבירו לך מה לעשות.

‏שיהיה ברכה והצלחה.

‏איזו הצלחה? על מה מדובר בדיוק?

‏זה קבוצה של אנשים,

‏אנשים מכורים שתומכים אחד בשני.

‏מה? לא, לא, לא. באמת, פנינה, באמת, ‏אני אטפל בעצמי, אני אשתנה, אני מבטיח לך.

‏בדיוק מה שאהרל'ה ‏היה אומר לי מילה במילה,

‏"אני אטפל בעצמי", ‏וזה הסימן הראשון של בן אדם

‏שחייב עזרה.

‏מה הפשט? אהרל'ה היה צריך עזרה?

‏כן.

‏הוא היה משחק כל לילה.

‏משחק?

‏כן, הוא היה משחק, בקלפים, בהימורים.

‏אה, מה את מדברת…

‏הייתה איזו פעם שהוא היה צריך ‏לנסוע לארץ כי אח שלו חיים חיתן

‏והוא ביקש ממנו שיביא לו איזה 50 אלף יורו

‏הלוואה מאיזה מישהו פה,

‏בקיצור, הוא לקח את הכסף

‏ובדרך לשדה תעופה הוא אמר לעצמו,

‏"אני יכול להכפיל את הכסף הזה ‏תוך שעה-שעתיים, לא חבל?"

‏מה את מדברת…

‏בדיוק, הפסיד את כל הכסף.

‏ואז אני אמרתי לו, או שאתה מטפל בעצמך

‏או שאנחנו מתגרשים.

‏ככה אמרת לו? ‏-ככה אמרתי לו.

‏ואני אומרת את זה גם לך, שטיסל, ‏או שאתה מטפל בעצמך…

‏או שאנחנו מתגרשים.

‏אני לא צוחקת.

‏די, אתה הולך עכשיו למקום ‏שהציל את אהרל'ה

‏ויכול להציל גם אותך.

‏לא, באמת, פנינה, באמת,

‏אני לא אלך לעשות לעצמי ביזיונות, ‏באמת, אני אדם מכובד,

‏מה עולה על דעתך? אני גביר. ‏-אתה אמרת שתעשה הכול

‏בשביל לעזור לעצמך, ‏אתה אמרת או לא אמרת?

‏בסדר, בסדר, נראה.

‏שום נראה. אתה תבוא לפה פעמיים בשבוע

‏ואתה תראה לי אישור חתום ‏של יאן שהיית בפגישה,

‏אחרת אין לנו מה לדבר. אתה הבנת אותי?

‏מי זה יאן?

‏יאן זה המדריך של הקבוצה.

‏עכשיו תיקח את זה ותוציא את הקסקט,

‏אתה גם לא יכול ללכת עם הרעקל והקאפעלוטש

‏מספיק חילול השם עשית.

‏דווקא מתאים לך.

‏אני לא מבין למה את כל כך טובה אליי.

‏אתה זוכר שאני שאלתי אותך ‏את אותה שאלה?

‏בטח שאני זוכר.

‏ומה אתה אמרת לי?

‏שנכנסת לי ללב.

‏בדיוק.

‏טאטי סיפר לי שפגשת מישהו.

‏כן.

‏מי זה?

‏מישהו מהעיתון, העורך של הסיפורים.

‏נו?

‏עזבי.

‏מה, לא מצא חן בעינייך?

‏הוא חמוד, אבל…

‏אני אגיד לך את האמת, מאמי, ‏אני לא מסוגלת לחשוב על אף אחד אחר.

‏מה זאת אומרת?

‏אני הולכת לישון עם יויליש, ‏אני מתעוררת עם יויליש,

‏אני מתפללת איתו, אני כותבת איתו.

‏אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.

‏זה לא טוב, ליבי.

‏צריכים להמשיך הלאה, ‏אף פעם לא להינעל על משהו.

‏אני יודעת, זו הבעיה אבל, ‏שזה לא בשליטה שלי.

‏אני לא רוצה לחשוב עליו, אני שונאת אותו.

‏אני אומרת לך באמת, אני פשוט שונאת אותו,

‏אבל עדיין, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו.

‏זיידי, עליו השלום, היה אומר

‏"הלב הוא מכונה משונה מאוד."

‏זה משפט יפה.

‏תראי אותי ואת טאטי.

‏אני לא יכולה לחשוב עליו יושב לבד עכשיו,

‏בלעדייך, בלעדיי.

‏הוא בסדר גמור, אין לך מה לדאוג לו.

‏מה זאת אומרת?

‏הוא לא סיפר לך?

‏לא.

‏האלמנה של בומבאך,

‏הוא נכנס איתה שותף במסעדה. ‏-אה.

‏אבל יש לי תחושה שזה יותר מזה.

‏יופי.

‏מצוין.

‏שיהיה בהצלחה.

‏זה לא מפריע לך?

‏ממש לא.

‏זה אפילו הגיוני שהוא ימשיך הלאה

‏וזה גם טוב,

‏בשבילו, בשבילי,

‏אפילו בשבילך.

‏אז יום אחד גם אנחנו נמשיך הלאה?

‏את, ליבי,

‏אני כבר זקנה מדי בשביל ההרפתקאות האלה.

‏מה זה זקנה, עוד רגע כבר פארקאלעכט…

‏אני חושב שמה שיפה בסיפור שלך ‏הוא שאתה יודע בדיוק

‏מה הצעדים שהובילו אותך ‏לחזור שוב להתמכרות שלך.

‏אתה הולך לבר,

‏שותה קצת אלכוהול

‏ומשם כבר…

‏אי אפשר לעצור את זה.

‏תודה.

‏יופי,

‏יש לנו מצטרף חדש היום,

‏אלכסנדר.

‏שלום, אלכסנדר.

‏שלום לכולם.

‏נשמח שתספר לנו מה מביא אותך הנה.

‏אני…

‏אני… ‏-לא, לא,

‏בוא נעשה את זה כמו שדיברנו,

‏אתה מציג את עצמך,

‏מספר מה ההתמכרות שלך ולמה באת.

‏כן.

‏קוראים לי אלכסנדר

‏ואני…

‏אני…

‏ואני מכור.

‏אני מכור לאלמנות.

‏ליבי? ‏-כן.

‏איפה את?

‏למה?

‏אני חייב לדבר איתך.

‏אני לא מבינה למה אתה מתקשר אליי, ‏אני ביקשתי ממך במפורש…

‏אני כבר לא מאורס.

‏מה קרה?

‏ביטלתי את השידוך, אני חייב לדבר איתך.

‏אני מצטערת, יויליש, זה קצת…

‏אני לא…

‏זה קצת מאוחר מדי עכשיו ‏להגיד לי את הדברים האלה.

‏איפה היית עד עכשיו?

‏אני אספר לך הכול כשניפגש, ‏בבקשה רק תני לי כמה דקות, לא יותר.

‏אתה יכול לדבר איתי גם עכשיו.

‏לא, זה לא לטלפון,

‏אני רוצה שתראי אותי, שתראי את העיניים שלי.

‏אני יודע שאת נמצאת אצל סבתא שלך.

‏לא, אני מלמדת עכשיו.

‏בסדר, אז אחר כך.

‏לא, יויליש, אני לא רוצה,

‏אם יש לך משהו להגיד לי ‏אז פשוט תגיד את זה עכשיו.

‏אוקיי, אז…

‏רק לפני זה חשוב לי להגיד שזה לא…

‏אני לא ביטלתי את ההצעה

‏כי יש לי איזו ציפייה או משהו כזה.

‏איזו ציפייה?

‏זאת אומרת, זה לא קשור אלייך,

‏זאת הייתה טעות, ‏אני פשוט אמללתי בחורה תמימה

‏שעכשיו יושבת בבית שלה ובוכה.

‏אז למה ביטלת?

‏כי זה לא התקרב כהוא זה ‏למה שאני מרגיש כשאני רואה אותך,

‏למה שאני מרגיש כשאני חושב עלייך.

‏הפחדת אותי עוד מהפעם הראשונה ‏שראיתי אותך, עוד בטראם.

‏כן, אני מוכרת בתור בן אדם מפחיד.

‏לא, זה נשמע לא טוב, אבל…

‏משהו בתוכי ידע שיש ‏איזה חיים שנועדו בשבילנו.

‏אז איך יכולת לוותר על זה?

‏פחדתי…

‏ואני עדיין פוחד, את לא מבינה כמה אני פוחד.

‏ממה אבל?

‏מזה שאין לאן לברוח, ש…

‏כאילו משמיים מחייבים אותך לעשות משהו ל…

‏למעלה מטעם ודעת, ביטול הבחירה ממש.

‏אבל מה הפחיד אותך? אני לא מבינה.

‏כשסיפרת לי שאת רוצה להיות סופרת,

‏נכנס בי פחד איום ונורא, ‏אני אפילו לא יודע להסביר למה.

‏תנסה.

‏יכול להיות שהייתי משוכנע ‏כל כך שאת הבאשערטע שלי

‏ואז סיפרת לי את זה ו…

‏אני הבנתי שאני לא יכול להתחתן ‏עם מישהי שרוצה להיות סופרת.

‏למה?

‏כי זה לא החיים שהייתי רוצה,

‏זה לא השאיפות שחשבתי שיהיו לכלה שלי.

‏איזה שאיפות חשבת שיהיו לה?

‏ילדים טהורים.

‏להקים בית יהודי קדוש וגדוש מלא ברוחניות.

‏באהבת השם וילדים יהודיים טהורים.

‏אז למה לא אמרת לי?

‏מה לא אמרתי לך?

‏שזה מה שהפריע לך,

‏הכתיבה.

‏מי אני שאני אגיד לך דבר כזה? ‏זה החלום שלך, זה מי שאת.

‏אבל אני הייתי מוותרת על זה.

‏לא, לא, אני לא רוצה ‏שתוותרי על זה, ליבי, זה מי שאת.

‏לא, יויליש, זה לא מי שאני,

‏אני ליבי, אני לא סופרת.

‏זה רק חלום, הכול בסדר.

‏לא ליבי, לא, זה מי שאת, זה ממש מי שאת.

‏תדמייני שמישהו יגיד לי ‏לוותר על הניגונים שלי.

‏ההתמכרות היא פיצוי,

‏פיצוי שאנחנו רוצים לחזור אליו שוב ושוב.

‏ככל שנצליח לפצח את הרגע הזה ‏שבו נולד החסך,

‏נוכל גם לנסות למנוע מעצמנו ‏לחזור אל הפיצוי,

‏שכמו שאנחנו יודעים, ‏אף פעם לא באמת ממלא שום דבר, כן?

‏רק משאיר אותנו עם חור הרבה יותר גדול ועמוק

‏שאי אפשר בחיים למלא.

‏מה שרציתי לבקש ממך זה שתחשוב במהלך השבוע

‏על הרגע הזה שפצע אותך בילדות,

‏הרוזבאד האישי שלך.

‏רוזמן?

‏רוזבאד.

‏רוז מה?

‏רוזבאד.

‏אה, את מכירה את זה?

‏כן, היה לי את אותו קטע עם אהרל'ה,

‏אתם אותו שטאנץ כולכם.

‏תשמעי, אני כל היום מנסה להיזכר בדבר כזה

‏ומה אני אגיד לך, אין לי מושג,

‏לא קרה לי שום טראומה בילדות, ‏אני לא יודע במה מדובר פה.

‏שום דבר, ממש שום דבר.

‏אתה כולך טראומה אחת גדולה, ‏על מה אתה מדבר?

‏זה בדיוק מה שאני אמרתי להם.

‏אבל את יודעת, כמה שאני מנסה, ‏אני לא מצליח להיזכר בדבר כזה.

‏מבינה? ‏-כן.

‏לא יודעת, אני חושבת אולי ‏אני אשאל אותך שאלה,

‏אולי זה יכול לעזור. ‏-אוקיי.

‏למי אתה מתגעגע?

‏או-אה.

‏שאלה טובה.

‏למי אני מתגעגע?

‏אני מתגעגע קצת לאימא שלי.

‏היא בארץ?

‏כן, לא ראיתי אותה הרבה שנים.

‏כמה?

‏כמעט 20 שנה.

‏עשרים שנה לא היית בארץ?

‏משהו כזה. ‏-ואו.

‏אז מה, אז ליבי לא מכירה אותה בכלל. ‏-לא, לא, ליבי מכירה אותה טוב מאוד,

‏ליבי הייתה בארץ הרבה פעמים,

‏עם אימא שלה, לבד, עם חברות וזה.

‏אני פשוט, אני אף פעם לא הצטרפתי אליהן.

‏למה?

‏אני אגיד לך את האמת, לא יודע.

‏אני רק חושב על ירושלים, נהיה לי…

‏נהיה לי חנוק בגרון, כאילו…

‏אני מרגיש שאין לי אוויר.

‏נשמעת לי טראומה לא קטנה.

‏את יודעת, פנינה, כשהייתי ילד,

‏סיפרתי לך פעם שהייתי ילד?

‏מצלצל לי מוכר.

‏הייתי בן שבע, שמונה, משהו כזה,

‏היה לי מאוד קשה בחדר,

‏בואי נגיד שלא הייתי ‏השטיק קיגל הכי שרוף בסיר.

‏כל הזמן רק, אל תשאלי,

‏כישלון מהלך, רק עונשים ‏ופאצ'ים ובלגנים ואל תשאלי…

‏מכירה את זה.

‏צביקה, כן, כן, כן…

‏על כל פנים, אימא שלי, ‏אישה חכמה שתהיה בריאה,

‏משהו על החיים היא יודעת, ‏היא הבינה שיש פה איזו בעיה

‏והיא שלחה אותי לחוג כזה אחרי הצהריים,

‏קראו לזה, חוג למלאכה קראו לזה.

‏ואנחנו, את שומעת?

‏בנינו שם א שפיל בובעלעך.

‏תיאטרון של בובות.

‏מה אני אגיד לך, זה היה מדהים…

‏והאימא שלי, הצדיקה הזאת, ‏היא רצתה לעודד אותי,

‏רצתה לתת לי סיפוק, ‏שאני ארגיש שאני מצליח לעשות משהו

‏סוף סוף דבר אחד טוב בחיים.

‏היא ניגשה אליי ואמרה לי,

‏"בעזר השם, במסיבת חנוכה, בליל הלביבות ‏אתה תעשה תיאטרון בובות

‏"לפני כל המשפחה."

‏תשמעי, זה היה א גאנצע גישעפט, אה? ‏אני עבדתי על זה הרבה.

‏אבל מה, אח שלי הגדול, שולם, חתיכת שוואנץ,

‏כל ערב לפני שהיה חוזר מהישיבה הביתה

‏היה צוחק עליי,

‏"אה, אתה…

‏"מה, אתה מיידאלע? ‏אתה משחק עם בובעל'ך?"

‏ואז, יומיים לפני חנוכה, ‏הוא בא אליי עם לירה,

‏אומר לי,

‏"אם אתה מוכר לי את השפיל בובעל'ך שלך ‏אתה מקבל את הלירה."

‏נו, והסכמת?

‏הסכמתי.

‏את יודעת למה?

‏כי הייתי בטוח שהוא מקנא בשפיל בובעל'ך שלי,

‏שהוא רוצה את זה לעצמו

‏ומכרתי לו את זה.

‏את יודעת מה הוא עשה רגע אחרי זה?

‏הוא לקח, הפוץ, שמן סויה

‏ושפך על כל זה,

‏על התיאטרון ועל הבובעל'ך ועל הנשמה שלי,

‏הדליק גפרור ושרף את כל הגישעפט.

‏השם ירחם.

‏ואימא שלי בדיוק נכנסת למטבח,

‏היא רואה את התיאטרון השרוף

‏ורואה את הלירה בידיים שלי

‏ויש לה כזאת אכזבה בעיניים,

‏אני בחיים שלי לא ראיתי אותה עצובה כל כך.

‏ואז היא פשוט מסתכלת עליי ואומרת לי,

‏"חתיכת שליימזל,

‏"שום דבר לא ייצא ממך,

‏"אפילו סנדלר אתה לא תצליח להיות."

‏טוב, זה סיפור נורא ואיום.

‏אני כל כך נעלבתי, אין לך מושג,

‏לא רק שהיא לא כעסה עליו, היא כעסה עליי.

‏פשוט עזבתי את המטבח וברחתי מהבית.

‏הסתובבתי לי לילה שלם במאה שערים,

‏איזה לילה שלם או…

‏או לכל הפחות חצי שעה.

‏ואז,

‏אני רואה את אימא שלי מתקרבת, ‏היא הייתה כל כך לחוצה,

‏היא יצאה החוצה עם חלוק,

‏אימא שלי, יהודייה כשרה,

‏היא יצאה החוצה עם חלוק ומטפחת

‏והעיניים שלה היו כל כך מפוחדות ‏והיא מסתכלת, מחפשת אותי,

‏מסתכלת בכל פינה, ‏סתכלת מסביב ואז היא רואה אותי

‏והיא רצה אליי ‏והיא מחבקת אותי והיא מנשקת אותי

‏ואומרת לי באוזן,

‏"סליחה, ילד שלי, סליחה.

‏"סליחה, ילד שלי,

‏"סליחה על מה שאני אמרתי לך,

‏"אתה יודע, לפעמים אימא כועסת עליך,

‏"אבל אתה צריך תמיד לזכור ‏שאתה תמיד האוצר הקטן שלי."

‏כן.

‏כן, כן, כן.

‏יש להם פה הרינג,

‏משהו יוצא מהכלל.

‏את אוהבת הרינג?

‏מי לא אוהב הרינג?

‏אבל אולי לא בשעה כזאת, אה?

‏אולי באמת.

‏אבל תקשיבי, יש להם פה גאלער

‏משהו באמת יוצא מן הכלל,

‏הגאלער הכי טוב, זה עם המון שום ו…

‏זאת בדיוק השעה לחתיכת גאלער טוב.

‏כן?

‏גאלער?

‏את אוהבת לאכול, אני רואה.

‏אני אוהבת מאוד, אבל אני פשוט…

‏לא יודעת, אולי קצת נבוכה, ‏אנחנו לא כל כך מכירים.

‏אין דרך יותר טובה להכיר ‏מאשר לאכול גאלער יחד.

‏אני נולדתי בזכות גאלער.

‏או-אה.

‏כן.

‏המעשה הלך ככה,

‏ההורים שלי חיכו ‏הרבה מאוד שנים עד שאני נולדתי,

‏חמש עשרה שנה, אולי… אולי אפילו יותר.

‏חיכו, חיכו, לא נפקדו,

‏עד שיום אחד כל אנטוורפן מדברת על זה

‏שהפראגער רעבע מגיע לביקור.

‏שמעת על הפראגער רעבע?

‏לא.

‏הפראגער רעבע היה יהודי קדוש,

‏אחרי השואה הוא עבר לגור בברוקלין,

‏לא כל כך מוכר, ‏אבל צדיק עצום, קדוש ונשגב, באמת,

‏בעל מופת, ממש.

‏ואימא שלי שמעה שהוא מגיע לווילרייק.

‏בישיבה?

‏כן.

‏אבא שלי היה מנהל שם עשרות שנים.

‏אימא שלי עדיין מבשלת לבחורים שם.

‏באמת? ‏-כן.

‏מדהים!

‏על זה נאמר, עולם קטן.

‏כדור קטן.

‏מה הפשט?

‏שמתגלגל לו בנחת.

‏טו-שה, מאדאם שטיסל.

‏תמשיך.

‏א קיצר,

‏אימא שלי שלחה את אבא שלי לשם,

‏אמרה לו "אתה לא חוזר הביתה ‏בלי ברכה מהפראגער רעבע".

‏טוב, הלך, הגיע,

‏באולם של הישיבה עוילם עצום,

‏אי אפשר להכניס אפילו לוקש.

‏אשתו אמרה לו, אז הוא נדחף ונכנס ונדחק

‏והגיע עד הרעבע,

‏הוא אומר לו, "רעבע,

‏"אנחנו מחכים לזרע של קיימא כבר 15 שנה."

‏בדיוק הגישו לרעבע מגש ענק של גאלער,

‏אז הרעבע חותך חתיכה, שם לו על צלחת,

‏נותן לו ואומר לו, ‏"תן את זה לרבנית שלך שתאכל".

‏אבא שלי מסתכל על הרעבע ואומר לו,

‏"רעבע, יש בעיה, אשתי לא סובלת גאלער,

‏"היא לא יכולה להריח את זה אפילו, ‏זה עושה לה בחילה."

‏הוא אומר לו הרעבע, "זה בהחלט בעיה.

‏"ביום שהרבנית שלך תאכל גאלער אתם תיפקדו."

‏וככה היה.

‏אבא שלי חזר עם הגאלער, ‏אימא שלי כמעט התעלפה,

‏אבל בסוף סתמה את האף, ‏אכלה את הגאלער עד הסוף,

‏ותשעה חודשים אחרי זה

‏אני נולדתי.

‏סיפור יפהפה.

‏נכון.

‏קדימה.

‏בוא נאכל גאלער, ‏עכשיו אני חייבת לאכול גאלער.

‏מאדאם שטיסל, עכשיו את מדברת.

‏רבי מאיר

‏אני רק מקווה שזה לא ייגמר בתינוק ‏בעוד תשעה חודשים.

‏מי יודע,

‏אולי תינוקת.

‏רבי מאיר, שתי חתיכות גאלער, בבקשה.

‏…ואותה נביעה היא כמו נשמה לגוף

‏כי היא חיים לגוף.

‏ובך אין דמיון ולא צורה,

‏מכל מה שבפנים ושבחוץ…